יום שבת, 16 בפברואר 2013

חווית ההריון והלידה שלי (Mimi)

הערה: את רוב הפוסט כתבתי בתחילת חודש תשיעי, ואת השאר עכשיו, 3 חודשים אחרי הלידה.



בעיקבות כמה וכמה שירשורי "אני בדיכאון" מהפורום, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, ודווקא עכשיו מתוך ההריון, ולא אחרי שהכל יעבור וההורמונים ירגעו וקשיים חדשים יגיעו.

בשירשורים בפורום מצאתי את עצמי מתלוננת על "למה לא אמרו לי", והייתה מישהי שאפילו שאלה אם נראה לי שזאת תאוריית קונספרציה :). אז הפוסט הזה מוקדש לכל אותן נשים שעומדות לעבור הריון - ככה זה נראה אצלי, ככה זה הרגיש אצלי, ואחרי שיחות עם חברות הרבה סובלות מאותן תופעות, ויהיו כאלה שיגידו לך שההריון היה נפלא.

חשוב לציין - אני לא רופאה ולא פסיכולוגית. זה הכל מאוד סובייקטיבי ונובע מנסיון פרטי שלי עם כל השריטות הפסיכולוגיות שלי, והבעיות הפסיולוגיות שלי. אני רק אומר שאני לא חריגה ביומיום- לא דיכאונית, לא חולנית, קצת מפונקת, ויש שאומרים שאני אדם חזק יחסית.


השליש הראשון
רבים מתייחסים אל השליש הראשון כחלק הכי גרוע בהריון. אני עברתי 2 שלישים ראשונים - אחד הריון תאומים שנגמר בהפלה טיבעית, והשני עובר יחיד בריא וחמוד שאני מחכה שיחליט לצאת אל העולם. 
בהריון הראשון שכניראה שהיה לא תקין כבר מההתחלה, פיזית הרגשתי נורא ואיום. עייפות כזאת שלדעתי צריכה הגדרה משלה במילון, כל הגוף ממש כואב, מרגיש כאילו העצמות כואבות. לשמחתי אני לא מהאנשים המקיאים, אבל זה לא מנע ממני מלהרגיש חולה. פסיכולוגית הייתי מאושרת בצורה בלתי רגילה,  באמת שאני לא חושבת שחוויתי כזה אושר מעולם. הקשר שלי לעוברים האלו היה בלתי נתפס. כשזה נגמר התרסקתי, אבל לא על זה הפוסט. רק אומר שבסופו של דבר התאוששתי ממש מהר.
ואז 4 חודשים אחכ הגיע ההריון השני. פיזית הרגשתי פחות חולה מאשר בהריון הראשון, אבל פסיכולוגית לא הפסקתי לבכות. אני לא יודעת אפילו למה, אני רק יודעת שהייתי שוכבת לילות שלמים ובוכה ובוכה. אני מנחשת שזה הורמונלי, ואין לי מושג למה בראשון ההורמונים גרמו לי להיקשר להריון ובשני גרמו לי לדיכאון, אבל ככה זה היה.

השליש השני - לא כזה קל כמו שמספרים
כולם מתייחסים לשליש השני כאל תקופת מתנה - עכשיו את צריכה להיות מאושרת, כי את בהריון (וזו הרי הסיבה היחידה לזה שאת חיה, לא? כדי שתוכלי להביא ילדים?) אבל את בטח מרגישה נהדר כי השליש הראשון עבר כבר, אז את אמורה להרגיש טוב.
אז זהו שלא.
שלא יעבדו עליך
ואל תחכי לזה
השליש השני יכול להיות נורא יותר מהראשון והאחרון יחד.

לכל אחת החוויה פה שונה, ויש שיגידו שגם בין ההריונות החוויה שונה. אני אישית סבלתי כאבים פיזיים נוראיים. קודם כל המיגרנות. יו אלוהים המגרנות. אם היו מציעים לי להוריד את הראש הייתי עושה את זה. לא יכולתי לפתוח עיניים, וגם כשהיו סגורות כאב לי, לא הצלחתי לישון, לא הצלחתי לאכול, לא הצלחתי לחשוב. כל דבר שאמרו לי עבר פילטר של "איך זה ישפיע לי על הכאב ראש?" כל מי שאני הפך להיות כאב ראש אחד מתמשך לזמן של בערך חודש וחצי. הייתי שמה שעון ל5 בבוקר, כדי לקחת אקמול, ויושבת במיטה ומחכה שישפיע. כשהייתה הקלה הייתי קמה להתלבש מהר ולרוץ לעבודה כדי להספיק לעשות משהו פרודקטיבי שניה לפני שהכאב חוזר. ב11 כבר הייתי אחרי אקמול שני, ב1400 הכאב היה חוזר,  אבל כבר לא הייתי לוקחת שוב כדור כי זה לא בריא כל כך הרבה להריון, ואז ב1600 זה היה בלתי נסבל והייתי בורחת הביתה. כמובן שבעבודה זאת הייתה בעיה כי שעות העבודה הנורמליות נגמרות יותר לכיוון 1800-1900 בערב...
אגב - הכאבי ראש נורמליים להריון. אמנם זה לא קורה לרוב הנשים, אבל קורה. הסיבה הרפואית זה שכלי הדם מתרחבים ומעבירים יותר דם וזה גורם לכאבים. נהדר יש סיבה... האם זה עזר לי? לא...
ופסיכולוגית? בשלב הזה אני אחרי חודשיים של דיכאון בלתי מוסבר ואז עוד בערך חודש-חודש וחצי של כאבים בלתי נסבלים. זאת תקופה ארוכה של לתפקד בכח, של להיות חצי ממי שאני, של לא להנות מכלום, לסבול מכל דקה ביום, והמילים "נכה" "מפונקת" "מגזימנית" ועוד כאלה מתחילות להתגנב לראש.

יום אחד קמתי בבוקר ולא כאב לי. רק מלהיזכר ביום הזה עולות לי דמעות. 
זה החזיק שבוע.
ואז התחילו כאבי השרירים. פה יכול להיות שזאת תופעה מיוחדת שלי, אולי חוסר בכושר פיזי, אולי חסר ויטמינים כלשהו. בכל מקרה נכנסתי לעוד חודש וחצי של כאבי גב משתקים. 
אני רוצה להתעכב קצת על העניין הזה - לא מדובר על שרירים תפוסים כמו של אחרי ספורט. יש את התופעה הזאת של שריר התאומים ברגל שנתפס באמצע השינה - וזה קורה להמון נשים בהריון. אז אצלי זה לא הסתיים ברגל תפוסה, אצלי זה היה כל יום שריר אחר בגב, בדכ 3 יחד בנקודות שונות לאורך הגב, וזה לא משתחרר. זה פשוט לא משתחרר. תחשבו על השריר הזה תפוס - כל היום וכל הלילה, כפול 2 או 3 שרירים שונים במקומות שונים בגב. 
בהתחלה הייתי בשוק. זא - קרה לי שלא בהריון שנתפס הצואר, או שריר מסויים בכתף, אבל ככה??? לשכב לא הייתה אופציה כי כאב לי. גם לשבת לא הייתה אופציה, או ללכת, או לזוז... התחלתי להיות נכה באמת - כל דבר שרציתי לעשות הייתי צריכה מישהו שיעזור לי. שיביאו לי, שיעזור לי לקום, לסחוב, לנשום... הייתי הולכת עקום כתלות באיזה שריר תפוס היום.

בשלב הזה הבכי מתחיל לחזור לחיים. אני פתאום מבינה שהפעם האחרונה שחייכתי היה לפני שנכנסתי להריון, שאני לא מתפנה בכלל כדי להתאהב בעובר שלי. והוא בועט כבר כמה חודשים, ומתפתח, והבדיקות מצויינות, עושה רושם שהוא מהמם. אבל אני לא מתפנה כדי לשים לב לזה. נכון שבשלב הזה כבר הכנתי את החדר, וקניתי עגלה ועשיתי את כל הבדיקות, אבל נפשית? לא עשיתי כלום. נפשית הייתי שבורה.
מתחיל משבר זהות - מי זאת הבכיינית הזאת? ממתי אני נשברת וצריכה עזרה כל הזמן? ממתי אני בוכה כל כך הרבה? ומה יהיה הלאה? איך ממשיכים ככה עוד 4 חודשים? מה יהיה עם העבודה שלי? אני משקיעה עשור בקריירה, סוף סוף השנה התחלתי לראות פירות אמיתיים, ואני הורסת הכל בכמה חודשים של הריון. האמת נהייתי בלתי נסבלת, עצבנית ותוקפנית וכועסת, כל כך כועסת.

כעסתי שלא סיפרו לי שזה כזה כואב, כעסתי על בעלי שהכניס אותי להריון (זה שאני גם רציתי לא נכנס למשוואה...), כעסתי שכל מה שאמרו לי נשים סביבי זה - תיכנסי להריון כבר תביאי ילד, אבל לא סיפרו שאני אאבד את עצמי בדרך. וזה נשמע נורא - לאבד את עצמי. אז כן- זה לאבד את עצמי. נהייתי חצי. כבר לא עצמאית, לא חייכנית, לא אופטימית, לא מרוכזת, לא חדת מחשבה (מי מסוגל לחשוב כשכואב לו ככה?), לא זריזה, לא שמה לב לפרטים. לא אני. 
הכי קשה היא תחושת הנכות. חוסר העצמאות. חוסר יכולת לתפקד לבד, להיות פרודקטיבית. חוסר יכולת לתכנן את מחר, או אפילו מה יהיה היום בערב. 

אגב - הכאבי גב לא היו הדבר היחידי - במקביל אליהם התחילו בצקות. כמובן שהתרוצצתי לרופאים לבדוק רעלת הריון וכאלה - אבל לא, הכל בריא ותקין, הקטקט בבטן פשוט היה לוחץ במקומות שגרמו לבצקות. הכאבים ברגליים ובידיים היו (כן שוב - ) בלתי נסבלים. על כל חצי שעה של ישיבה/עמידה/הליכה הייתי צריכה לשכב עשר דקות, כדי שהדם יזרום קצת. הייתה פעם שנפצעתי ברגל, והרגל הייתה כל כך רדומה שלא הרגשתי, ירד לי לא מעט דם, ועד שהנעל לא הייתה רטובה והתחלתי להחליק, לא הרגשתי בכלל. התחילו להישאר לי סימני מתיחה ווירידים ברגלים, וזה לא עובר אחרי ההריון.

עכשיו התחילו להתגנב פחדים שמעולם לא היו לי - פחדים ממחלות וזיקנה. עכשיו זה הריון, משהו שבחרתי, משהו משמח, שהסוף שלו טוב, אני מרגישה את הקטקט בועט וזה נהדר. אבל איך אני אתמודד עם מחלות וזיקנה? הרי גם זה חלק מהחיים. ואישה זקנה גם היא סובלת מה שאני סובלת - בצקות, כאבי גב ופרקים, נדודי שינה, חוסר יכולת להיות עצמאית, הצורך שתמיד מישהו יבוא לעזור. רק כשזקנים אין למצב הזה סוף, או לפחות לא כזה שמח. היכולת שלי להתמודד עם החיים התחילה להיות מוטלת בספק. כל החיים שלי נהיו מוטלים בספק.

שבורה, כואבת ומדוכדכת, הגעתי לשליש השלישי.
האמת, מבחינת כאבים השליש הזה לא נוראי לי. השרירים כבר לא נתפסים לי, אין יותר כאבי ראש, ולבצקות התרגלתי. כן יש ענייני כאבי גב ומפשעות של התרחבות לקראת הלידה, וכן יש עדיין נדודי שינה, והעייפות מהשליש הראשון חוזרת מדי פעם, ותופעות כמו טחורים וכל מני דברים דומים מתחילים. אבל לעומת הסבל של השליש השני - אני באילת באיזה מלון 5 כוכבים עם בירה קרה ביד.

מבחינה פסיכולוגית - עוד לא סיימנו. פתאום אני מבינה שאני כבר פוחדת מכאב. ואז כשמשהו כן כואב, אבל נסבל, אני עדיין נשברת. היה יום אחד שהבצקות בידיים היו כאלה נוראיים שלא יכולתי לקפל את האצבעות. וזה התחיל בסופר, בנסיון להרים בקבוק שמן. אני שולחת יד, סוגרת אצבעות, מרימה את הבקבוק, ואז צועקת מכאב כאילו נשברה לי אצבע. באותו יום הבצקת הייתה כזאת שלא יכולתי לפתוח את הדלת של האוטו אפילו, או להרים מזלג לאכול. האמת - זה לא היה כזה נורא, אבל בפועל - מצאתי את עצמי במיטה ממררת בבכי. כדי להוריד מכנס הייתי צריכה שבעלי יעזור לי - נכה כבר אמרתי?

בשלב הזה פשוט קל להישבר. אני בוכה בגלל הנכות ולא בגלל הכאב. אני בוכה בגלל שאני לא מזהה את עצמי, אני בוכה בגלל שלא ככה דמיינתי הריון, ואני מתקשה להבין למה אצלי זה ככה. מה לא כולן סובלות? זה רק אני? או שכולן סובלות ורק אני נשברת מזה? 

ואני בוכה כי אני לא יודעת איך אתמודד עם הלידה. במו ידי נכנסתי לתהליך שבסופו קורעים אותי מבפנים. כשהבנתי את זה הייתי כבר בחודש שביעי ומכאן אין דרך חזרה (ולא, לא הייתי מאלה שהגיעו לרצות הפלה, אבל עושה רושם שזאת תופעה לא מאוד נדירה, נשים שבשלב כלשהו רוצות לפרוש)
עוד הבנתי שאני עומדת להיות במצב חשוף לגמרי. מצב שבו אני חייבת עזרה, שאני תלויה בחסדיה של המיילדת, ובעלי עומד לראות אותי במצב הכי נוראי שיש, וזה אחרי שכבר תשעה חודשים אני נשברת לו כל שני וחמישי. הפחד ממה יהיה יום אחרי, מתחיל. מהקרעים והתפרים והטחורים, מההנקה, מהרגשות שלי. 

בקורס הכנה ללידה מספרים בשיא ההתרגשות איך כשהילד יוצא ישר שמים אותו על האמא ונותנים לה להניק. אתן לא מבינות עד כמה זה הכניס אותי לפאניקה. איזה פחד! אני אפילו לא יודעת לבטא מה כל כך מפחיד בזה - אבל יו איזה פחד. אני משקשקת מהרגע הזה, ומקווה בכל ליבי שבעוד כמה חודשים אכתוב כאן עד כמה הרגע הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. 

בעוד כמה ימים אני מתחילה חודש תשיעי. צירים כבר התחילו, אבל לא כאלה שמעידים על לידה, סתם הגוף החליט להכאיב לי עוד קצת, והרבה זמן מראש. הרופאה אמרה שהקטקט מוכן לצאת, והאמת - מהרגע שהיא אמרה את זה, כאילו נתנו לי סם שימחה. הצירונים שיש לי גורמים לי לחייך - כי הינה תכף הכל נגמר, כאבי הגב והמפשעות כנל. כל מה שאני חושבת עליו כרגע זה מתי זה יקרה כבר. זה יכול להיות היום וזה יכול להיות עוד חודש וחצי. אבל כל מה שיקרה מעכשיו זה בגדר "הפעם האחרונה", וכל כאב מקדם אותי עוד ללידה, ובהתאמה לזמן שבו פיזית לא יכאב לי. 

בימים אלו אני מנסה להחזיר לעצמי את האמון בעצמי. אני יודעת שעומד להיות קשה להתמודד עם תינוק, עם הבכי וחוסר השינה והדאגות, אבל אני מאמינה שכל עוד לא יכאב לי פיזית, או לפחות לא לאורך כל כך הרבה זמן, אני אוכל לעשות את זה.


תוספת: 
אני קוראת את זה כשבחדר ישן לו הפיצי בן 3 חודשים כבר. ויש לי עוד קצת חוויות.

חודש תשיעי
חודש שלם של צירים. אלוהים יודע למה, אבל אני הייתי בלידה חודש שלם. הגעתי לבית חולים כל כך הרבה פעמים שהפסקתי לספור. כל יום במשך שעות היו לי צירים עד שהייתי מותשת כבר ונרדמת, בדכ לשעתיים שלוש, ואז מתעוררת שוב מהצירים. עשיתי עשרות מקלחות כל יום כי מים חמים הרגיעו את הכאב, טיילתי ברגל שעות כי לזוז הרגיע את הכאב, עשיתי טיולים על החוף - וזה לא היה נהדר כמו שזה נשמע. זא זה היה כיף יחסית למה שעברתי באותו זמן, אבל ההליכה על החוף הייתה מפעילה צירים שוב. עשיתי את זה כדי לזרז... עשו לי סטריפינג שלא עבד וגרר כמה ימי זוועה אחריו. כל בדיקה הייתה גורמת יומיים של התפתלויות.

חודש שלם של צירים.
ואני לא רוצה לדבר על המצב הנפשי. זה היה כל כך רע שאני מדחיקה.

הלידה
מבחינת החוויה עצמה - הרבה פחות גרועה ממה שחשבתי שתהיה. אבל הלידה היתה לא משהו.
שבוע 40+2, 4 בבוקר, צירים, שוב. קמה מתקלחת, משלשלת שוב (זאת הייתה תופעת לואי לצירים). והפעם נמאס לי, היום אני רוצה ללדת. קראתי איפשהו שצריך להחזיק את הציר, לגרום לו להיות אפקטיבי, לא להילחם בו, לדמיין סכר נפרץ, פרחים נפתחים, ולנשום. אז אני על כדור פזיו, עיניים עצומות, חדר חשוך, ונושמת, ומדמיינת, ומכריחה את עצמי להתמודד עם הכאב ולתת לו להתפתח. בעלי מתעורר ומוצא לי ביוטיוב סרטון של פרחים נפתחים וזה עוזר. ממש עוזר. בשש וחצי קוראים לאמא שלי וזזים לבית חולים.
הנסיעה לשם הייתה זוועה כי לשבת בלי לזוז כשיש צירים כל כמה דקות זה נורא. אבל אנחנו מגיעים, ומקבלים אותי והפעם יש פתיחה. לוקח עוד איזה שעתיים עד שמקבלת אפידורל ובנתיים אני מייללת כמו חתול פצוע ביום חורף סגרירי. אבל הינה האפידורל ואני נושמת. לא כואב לי. פעם ראשונה מזה המון זמן - לא כואב לי.

עוברות איזה 10 שעות בכיף. אני לא מרגישה כלום, בעלי ואמא שלי מעבירים לי את הזמן, והפתיחה מתקדמת.
אחכ יש איזה שעתיים של תחושת לחץ ורצון להקיא אבל בסדר, תכף זה נגמר אני כבר בפתיחה 8.

מגיע שלב הלחיצות, הרגליים שלי רדומות לחלוטין ובעלי מחזיק לי רגל אחת, המילדת את השניה, ואמא את הראש כדי לעזור לי לדחוף. המיילדת אומרת שהילד גדול ואני צרה, אז היא צופה שיהיה קשה. לאט לאט החדר מתמלא באנשים - 2 מתמחים, הרופא התורן, המיילדת ולעיתים גם האחראית על המיילדות. אני לא מבינה למה, וגם לא אכפת - אני רוצה ללחוץ ושיצא כבר. והם כל הזמן מציעים לי לנוח - ואני לא מבינה למה. בסוף המיילדת אומרת שאין ברירה והיא חותכת. אני לא אומרת כלום למרות שבלב אני מקללת. כל כך לא רציתי שיחתכו אותי. עוד קצת והוא יוצא.

זהו הוא בחוץ. 3 שניות וכל החדר מתרוקן ואני עם אמא שלי ובעלי לבד. הם לא אומרים לי כלום אבל משהו לא בסדר. מסתבר שהוא היה עם חבל התבור כרוך פעמיים סביב הצואר ופעם סביב היד, והיו מים מיקוניאליים והוא נשם אותם והוא מחרחר, והוא כחול נורא. כולם רצו איתו יחד אל הרופא ילדים.

בזמן שהם בחוץ עם הילד, אני בחדר עם אמא ובעלי, ואני מרגישה משהו מוזר שם למטה, מרגיש כאילו נפתח לי ברז. אמא שלי מסתכלת ונבהלת ורצה החוצה גם כן. מסתבר שזה דם, והרבה דם, והיא הולכת לקרוא למיילדת.

כולם חוזרים ומביאים לי את הפיצי עטוף כולו, אומרים שהוא בסדר, אבל נותנים לי אותו לכמה דקות ולוקחים חזרה להשגחה. כל מה שעובר לי בראש זה שלא הנקתי אותו, ולמה לוקחים לי אותו, עד שסוף סוף זה נגמר. שלחתי את בעלי איתו ונשארתי עם אמא.

ואז אני מאבדת הכרה. איבדתי המון דם, היו לי המון קרעים ובין השאר גם נקרע לי וריד, ועד שסיימו להתעסק עם הילד אני הייתי מפל זורם של דם. אני מתעוררת שוב עם 2 עירויי נוזלים וכולם מסתובבים סביבי בפאניקה. המתמחה מתחילה לתפור אותי, ואני בכלל לא מבינה שאיבדתי הרבה דם, ולא מבינה למה המתמחה תופרת אותי. מה שעוד לא ידעתי - וגם הם לא -  זה שנגמר האפידורל ואני מתחילה להרגיש את התפירה. והמתמחה מקללת וקוראת לאיזה רופא שיבוא כבר לעזור לה, ואני מתפללת בלב שהיא תעשה עבודה טובה.

ספרתי 28 תפרים לפני שהגיע הרופא הנוסף שרק אחכ הבנתי שהוא מומחה תפרים, פשוט המצב כזה נורא שהיה חייב מישהו מיוחד. ואז הם תופרים אותי יחד. והאפידורל מתפוגג ואני מרגישה כל דקירה. ואני כבר לא מצליחה לספור כי הם שניים, והם לא מפסיקים לצעוק שהם צריכים עוד חוט ועוד גזות לספוג את הדם.

ואז אני מקללת בקול וצועקת עליהם - כמה הם תופרים??? והם אומרים שהם לא יודעים - אולי מאה תפרים. ולא מבינים למה אני סובלת, עד שנופל האסימון שאין יותר אפידורל. אז מרדימים מקומית וממשיכים לתפור.

וזהו זה נגמר. ואני מרגישה רע. ממש רע. מעבירים אותי למחלקה, ואמא ובעלי בודקים שהפיצי בסדר, והולכים הביתה לנוח.

אני ספק נרדמת ספק מתעלפת, כי אני מתעוררת עם הרופא שתפר אותי ואחד המתמחים, בודקים אותי - עם אצבעות ולחיצות והכל. מסתבר שההמוגלובין שלי צנח לשש והם צריכים לוודא שאין לי דימום פנימי. כניראה שהם דיברו איתי לפני שהתחילו את הבדיקה רק שאני לא זוכרת.

מתחילים עירוי דם, ולמחרת עוד אחד. משחררים אותי למלונית אחרי 3 לילות במחלקה, ורק למלונית לא הביתה. מהמלונית משחררים אחרי עוד 2 לילות. לוקח 24 שעות עד שמרשים לי לקום מהמיטה להתקלח ולעשות צרכים בשירותים ולא במיטה. ובערך אותו זמן עד שאני בכלל רואה את הילד שלי כי הוא היה בהשגחה ואני לא יכולתי לקום.



וזהו אנחנו בבית.
האמת יש עוד קצת לספר על הלידה, אבל אני לא רוצה.
והיום הפיצי בן 3 חודשים, חמוד וגדול ומחייך. ולא כואב לי יותר.



3 תגובות:

  1. Mimi, Mimi, את חזקה, ואת אמיצה.
    אולי גם לי יהיה אומץ לכתוב על החוויה שלי בלי לעדן אותה ובלי להתנצל שככה אני רואה אותה.
    שיהיה לך רק כיף עם הקטקט. הוא באמת נהיה חמוד מיום ליום.

    השבמחק
  2. וואו, איזו חוויה, ההריון, הלידה, הכל כתוב במילים מדוייקות, ליבי אלייך. אני חושבת שהעיבוד לידה הוא דבר חשוב מאין כמוהו, אומרים שכדאי גם להתייעץ עם איש מקצוע כדי לעבד את ההריון והלידה, אבל הנה את פה ויש לך פיצקי מתוק בן 3 חודשים..ולפעמים אומרים שכשתינוק נולד שוכחים את כל מה שהיה בלידה...
    מאחלת לך רק טוב והרבה הרבה חוויות טובות עם הפיצקי...תהני.
    חן

    השבמחק
  3. תודה לך
    אני לא חושבת שבאמת שוכחים. זא הגוף שוכח, אבל הצלקת הנפשית נשארת.
    אבל אני חושבת (מקווה) שלהריון הבא אני אגיע מוכנה יותר, ואז אולי יהיה קל יותר.
    בהתחלה הייתי בטוחה שאני לא אהיה מסוגלת להיכנס שוב להריון, אבל עכשיו אני חושבת שאני רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר... ומאחר שאני לא רוצה שהבן שלי יהיה בן יחיד, אני אצטרך לעבור את זה שוב.

    השבמחק